מאת :הדס פלדמן

במאי 2007 עלינו על מטוס , תומר ואני , לכיוון האי הקנדי , ניו-פאונד-לאנד, במטרה לחתור סביבו בקיאק .
הקשר היחיד שהיה לנו שם היה בחור בשם סיימון , אותו הכרנו דרך האינטרנט , ואליו בסופו של דבר שלחנו הרבה מהציוד שלנו לפני המסע .
בסופו של דבר אחרי יומיים של אירוח והכנות ואחרי אריזת הקיאקים , שערכה כשעתיים , (איכשהוא כל הציוד נדחס לתאי הקיאק הקטנים.)התיישבנו בקיאקים ויצאנו לדרך.
המים היו בטמפרטורה של 6 מעלות וידענו שככל שנחתור אל צפון האי, הם עוד יתקררו הרבה .
2200 ק"מ של חוף לא נודע אותו ידענו שנחלק לחתירות יום .
לאחר 5 שעות חתירה הגענו לסופו של הים הראשון.גלשנו אל חוף קטן,שבו ראינו מרחוק בתים .
הסתבר שאלו בקתות דייגים שבעונה זו עדיין ריקים . הערב הגיע והרוח והגשם הקפיאו אותנו אז הסתובבנו לבדוק אם אחד מהם יהיה פתוח כדי שנוכל לישון בו . ממרחק מה שמחנו לראות אדם מתקרב אלינו, וכשסיפרנו לו על המסע , הוא הזמין אותנו לישון בבקתה שלוn . איזה צ'ופר ללילה הראשון במקום חדש , בתנאים חדשים , כשעדיין לא ידענו איפה ארוז כל פריט של ציוד בקיאק .
למחרת קמנו לבוקר קר אך בהיר,הרוח עדיין נשבה והים היה גלי כך שהכניסה הראשונה שלנו למים דרך הגלים הנשברים נתנה לנו את מקלחת  הבוקר והחתירה בגלים חוזרים מהצוקים האטה את התקדמותנו באותו יום .
מיום ליום היינו יותר מאורגנים,ידענו איפה לחפש בסוף היום  את השק"ש, האוהל והבגדים היבשים,וכמובן גם התחזקנו. אם בימים הראשונים חתרנו 30 או 40 ק"מ ביום, אז בהמשך יכולנו לכסות 60 ק"מ ביום ולהתעורר למחרת לעוד יום שכזה. כל זה במידה ומזג האוויר היה מאפשר זאת .

התחלנו את המסע בחוף המערבי וככל שהתקדמנו צפונה (עם כיוון השעון) , כך נהיה קר יותר.
מקומיים שפגשנו בדרך , בין אם דייגי לובסטר על סירות קטנות , או בסופו של יום חתירה בכפר קטן שעצרנו בו ללילה, היו אומרים לנו שעוד מעט אנחנו נגיע לאזור בו הים עדין מכוסה קרח ולא נוכל להמשיך בדרך .

כל כך חיכינו למפגש עם הקרח ורק באזור קרוב מאוד לצפון האי ,אחרי חתירת בוקר של שעתיים, יכולנו לראות באופק קו לבן על פני המים. חתרנו במרץ ובהתרגשות (וגם כדי להתחמם)עד שלפנינו המים היו מוצפים בפסלים של קרח. כל הצורות, כל הגדלים. ידענו שהקרח שאנחנו רואים מעל המים הוא רק תשיעית מכל הקרחון  עצמו ושלא כדאי להתקרב יותר מדי כי בכל רגע יכול קרחון להתגלגל, או לקרוס.
חתרנו בין הקרחונים מצלמים ומצטלמים ושמנו לב שהקרח נהיה צפוף יותר ככל שהתקדמנו, עד שהגענו לנקודה בה המעבר היה חסום לחלוטין וכל מה שיכולנו לעשות היה לגרור את הקיאקים שלנו במעלה החוף הסלעי כמה שיותר גבוהה ולהקים את האוהל ללילה.
במרחק של 8 ק"מ הליכה מהאוהל היה ישוב קטן,אליו צעדנו כדי להצטייד באוכל.
לא ידענו כמה זמן נתקע על החוף הזה בגלל הדרך החסומה. התרגלנו לחיים על הסלעים עם נוף הקרח המכסה את פני הים ואז אחרי 3 ימים, עם הגאות והרוח של אחר-הצהריים גילינו שהקרח נסוג קצת ומאפשר לנו מעבר צמוד לחוף. מהר ארזנו הכל חזרה לתוך הקיאקים, לבשנו את החליפות היבשות שלנו, התיישבנו בקיאק ובמרץ חתרנו לתוך הערב,  ובכך הקפנו את הפינה הצפונית ביותר של האי, כשמשמאלינו הנוף הצוקי של האי ומימיננו שדה של קרח.
כך חתרנו כמה ימי חתירה ארוכים לאורך החוף.
כשהיינו מגיעים לראש יבשה שאחריו מפרץ, היינו מכוונים בקו ישר אל הראש יבשה שמעבר למפרץ. וכך,התקרבנו אל חציית המפרץ הגדול ביותר שיהיה לנו בטיול זה. חצייה של 90 ק"מ אותם נצטרך לתכנן מראש במדויק. חישבנו על המפה את המרחק ואת כיוון החתירה. הכנו לנו סנדביצ'ים כך שנוכל על המים. ידענו שקצב ההתקדמות שלנו הוא בערך 6-7 קמ"ש ושנעצור להפסקת פיפי ואוכל כל שעה.
התמזל מזלנו והתחזית הייתה מושלמת. קמנו ב-05:00 בבוקר  ארזנו הכל ויצאנו לדרך בחתירה אל האופק.
במשך 10 שעות לא יכולנו לראות שום קו חוף באופק כך שהעיניים שלנו לא עזבו לרגע את המצפן, כל מה שעברנו בדרך היה לוויתן אחד וקרחונים פזורים, ורק אחרי 13 שעות מתישות של חתירה  הגענו ליבשה. הסתבר שזהו אי קטן שבראש היבשה והמתנה המרהיבה שחיכתה לנו מול האי היה קרחון ענק שהסתיר לנו את המעבר לאי.

למחרת חתרנו עוד 5 ק"מ אל ישוב קטנטן בו בילינו את שלושת ימי הסופה הבאים בתוך האוהל הרטוב.
שמחנו מאוד כשהסופה חלפה ולמרות הערפל הכבד החלטנו לצאת לדרך. במשך הימים הבאים התקדמנו מרחק יפה, חצינו עוד מפרצים, באותה מתכונת. לפעמים הרוח הייתה חזקה יותר והים גלי יותר.כיוון שממילא אי אפשר היה לראות את הצד השני של מפרץ ,אם זה היה מרחק של 50 או 60 ק"מ, העיניים התרגלו לראות רק מצפן, במיוחד אם היה ערפל כבד, דבר שלא התלהבנו ממנו בכלל אבל נאלצנו להתרגל אליו, ובחישוב קצב החתירה יכולנו להעריך כמה שעות עוד נשארו לנו עד לראש היבשה הבא. באחת ההפסקות פיפי על המים, תוך כדי שאני עומדת על הקיאקים פתאום מופיעה לצידי כריש (מייקו) . כל כך נבהלנו שוויתרתי על הפיפי,חזרתי לקיאק ובמשך 6 השעות הקרובות לא עצרנו שוב. בחצייה כזאת המוח תעתע  בנו והתחלנו לחשוב למה אנחנו עדיין לא הגענו ליבשה. אולי סטינו מזווית החתירה ואנחנו עכשיו בדרך לאירופה.רק כשהסתכלנו בשעון נרגענו וידענו שעדין לא הגיוני להגיע לפי קצב החתירה. וכך רק אחרי 7 שעות של חתירה בערפל התחלנו לשמוע באופק את צופר המגדלור שבראש היבשה. ואחרי עוד כחצי שעה יכולנו לזהות דרך הערפל , את הגלים המתנפצים אל הצוקים.
כשהתקרבנו ממש אל מתחת לצוקים נשמע ונגלה לפנינו מחזה מרהיב של אלפי, אולי מיליוני ציפורי ים נודדות שמקננות על הצוקים מעלינו. כל כך התרגשנו ששכחנו מהים המתיש שעברנו.

למחרת עשינו לנו יום חופש כדי לבקר בצוקים האלו דרך היבשה .
 רעננים אחרי יום חתירה , המשכנו בדרכנו סביב לאי , כשבאחד מימי הערפל בתוך ים גלי ורוח פנים חזקה זיהינו לצידנו סנפיר ארוך ושחור . "אורקה" חשבנו ונבהלנו . שמענו שבין הלווייתנים החיים באזור זהו הלווייתן הפחות חברותי . נבהלנו וחתרנו במרץ כשפתאום אני רואה שני כתמים לבנים רחבים יותר מהקיאק , עוברים תחתינו ועל פני המים נוצרת מערבולת חזקה . בשאגות של פחד חתרנו קדימה ואז מולנו הוא עלה על פני המים . לוויתן האמפבאק שאורכו 12 מטר ורוחבו 4 או חמש . נבהלנו , התפעלנו אך נרגענו , כי ידענו שאלו לווייתנים צמחונים וסקרנים .
במשך הימים הבאים שחו סביבנו עוד הרבה כאלו. הדגים שהם אוכלים התקרבו אל החוף בעונה זאת ולכן גם הלווייתנים עצמם .
חתרנו כשמזג האוויר אפשר ונחנו כשלא וכך אחרי חודשיים וחצי עייפים מאוד ושבעים מחוויות החתירה, הטבע ותרבות האי הזה, הגענו לנקודת הסיום, שהייתה גם נקודת ההתחלה, שם פגשנו שוב את סיימון החבר הטוב .
חלק מציוד החובה שהיה לנו : מכשיר קשר ימי, מכשיר איתור לוויני,טלפון לוויני, זיקוקין לאיתות במצב חירום , ציוד חתירה רזרבי , הרבה בגדים חמים , ערכת תיקון קיאק , עזרה ראשונה , מפה , מצפן , שעון , הרבה אוכל , עיסוקים לשעות אוהל , בקבוקי רום לתת כמתנות לדייגים שנתנו לנו עזרה , והמון סבלנות