זנבות : מאת שירי לוין

או

כל אחד הוא רב החובל של הקיאק שלו

מסע קיאקים מים אל אותו הים

 סוכות הוא מועד קלאסי לחילוץ עצמות ומשוטים. אז לקחנו כמה שקים יבשים, אוהלים, שקי שינה, מזרונים (כן העובי כן קובע...), שקים של ירקות, פחמימות, טחינה ושימורים, רמי ועדו העמיסו לנו קיאקים ושאר תופיני חותרים, ויצאנו לדרך. וחַכָּה. חובה חַכָּה!     

היום הראשון למסע

ובו יסופר על מפרשים, נקרות ועשבים 

במיניבוס צפונה, כולנו טרוטי עיניים, מפטפטים ותוהים האם זה בכלל ריאלי לעשות את כל הדרך הזו חזרה   בקיאק. ובעיקר - למה?! ורק דני צוקרמן - ישן. מה איכפת לו מהשאלות הפילוסופיות הללו - הרי טלי תבוא לקחת אותו בעוד יומיים. הוא לא מודאג! השאר ערים - רמי, יוסי, רוברטו, עדו, נאוה, איתי, אדר, מיקי, איציק, מינדרול ערן, עודד זמיר, אבינועם ואנוכי. את זיו אנחנו אוספים בצומת יגור.

מגיעים לחוף בצת. פורקים ציוד, מורידים את הקיאקים שחיכו לנו כ"כ יפה במועדון ראש הנקרה, דוחסים לתוכם ציוד. המפונקים הופכים את המים בשקי השתייה לנקטר אלים בטעם מיץ פטל. השאר דוחסים שקים יבשים למעמקי ההטצ'ים.

והנה יצאנו לדרך. ים שקט, כחל טורקיז, לרובנו זו לא הפעם הראשונה שנחתור בנקרות, אבל כמובן שלא מוותרים על החתירה הרגועה לשם, כמה צילומי חובה במעמקי הנקרה, ויציאה דרומה. מונה הק"מ מתחיל לדפוק - 125 ק"מ למנאייק.

חותרים. מפטפטים. מושכים עד שבי ציון+ (מי ידע שלנהרייה יש קו חוף כ"כ ארוך?!)ויורדים להפסקה ראשונה, באנחת רווחה. רובנו לא חתרנו כ"כ הרבה זמן רצוף לפחות כמה חודשים טובים (אם בכלל). סנדוויצ'ים של בית. ממשיכים. רגע, יש כאן רגע שיא: עדו שכבר בהתארגנות התקין לי קרניים על הקיאק והבטיח שאני עוד אודה לו (ואני אכן מודה), פורש מעל הקיאק שלי

מפרש לבן, ותוך שניות אני באופק (טוב, ככה זה לפחות בשיר, לו יהי...)

 אבל באמת: מאחת המזדחלות מאחור, אני הופכת לעודד זמיר של המפרשיות. רוח צפונית לא קלה וסוולים נאים דוחפים אותי קדימה, כך שגם החותרים החזקים מתקשים לעמוד בקצב. זה לא פשוט, שתדעו. צריך לשמור על הכיוון, להציץ אחורה לראות שהחבר'ה לא אבדו לי בענן האבק שאני מותירה אחרי, ללמוד מחדש לשמור על יציבות עם המפרש המתבדר ברוח, ולתהות לעצמי איך עוצרים את הדבר הזה, אם צריך...לאט לאט אני לומדת את העבודה ומתחילה ליהנות מן הקצב, מן הרוח, מן הפראות שבדהרה הזו על פני המים. החבר'ה מדביקים פערים (טוב, למדתי למשוך במיתרים ולהוריד את החיה הרעה ל"ארצה" זמני) ואנחנו חולפים על פני חומות עכו ונכנסים למפרץ חיפה. בכניסה מקבלים את פנינו שני נערים שקופצים קפיצות ראוה מן החומה לים, ומנסים לגבות מאיתנו 50 ש"ח לקפיצה (כאילו שאנחנו תיירים פתיים...).

מורידים מפרש, הפסקה קצרה, מנשנשים ומתרעננים, ומתחילים את הלג האחרון אל עבר חניית הלילה בחוף השקט. זה לא קל. רוח חזקה של 20 קשר סוולים לא קטנים של 1.5 מ' רוח חזקה מצפון. ואנחנו רוצים דרומה (כן, כן, רוצים להיות שם, לא כאן!). חותרים, מחכים לאחרונים. עדו עוקב אחרי הקו הישר באמצעות ה-GPS שלו. כאן גם כמה מהחבר'ה החזקים מתחילים לתהות האם למפרץ חיפה יש גודל סופי או שמא לא... לאט לאט מתקרבים ליעד. עדו מפשט את המושגים ומודד מרחקים - עכשיו זה כמו מגורדון למועדון, עכשיו כמו מהילטון וכיו"ב. יודע צדיק נפש חותרו.  

ככל שקו החוף מתבהר הוא ממקד אותנו לנקודת הגאולה, קצת צפון מזרחה מבי"ח רמב"ם המזדקר לו בגאון לחוף המפרץ. אחד אחרי השני אנחנו מתקרבים למצופים המסמנים כניסה לחוף. אני רואה שעידו מנפנף לי בידיו ותוהה למה הוא מתכוון - האם עכשיו זה הזמן לשיעור אירובי ומה בכלל ההכשרה שלו בכך?! אה, הוא מתכוון שאני ארים מפרש ואכנס לחוף בקלאסה. הו הו איזו קלאסה.

לרמי ולערן אסף היה סוג שונה במקצת של קלאסה. ערן שפוך (המשך יבוא) וכשרמי צועק לו "תתמוך, תתמוך!" הוא מגיב ספונטאנית בהאאאא?!!?@#$#@%, והם מתהפכים עם הקיאק הזוגי והמטבח הנייד שלנו בתוכו. לא נורא, רמי מאוד אוהב לשאוב מים מקיאקים. מקבלים את פנינו אנשי המועדון המקומי, מזמינים אותנו ליהנות מהמתקנים בחוף, סככות, מים זורמים, שירותים ואף מקלחות חמות (טוב, היו כמה שפספסו את העניין הזה ולא טרחו לחפש את המים החמים בסקאלה...)

מכירים את היצורים האלו שמוכרים עם האקווריום והם נדבקים לדופנותיו בואקום ומנקים אותו? לנאוה ולי היו זוג אנושי של ילדות כאלו, שגלשו על כל רצפת מקלחות הנשים, ניקו אותה ותוך כדי שאנו מתקלחות שעשעו אותנו בסיפורים פיקנטיים על ההווי החיפאי של מועדוני הים.

בינתיים יוסי התארגן לשינה במונית השירות שתיקח אותו הביתה. הקיאק שלו התפנה והמתין לליאורה שתגיע באישון לילה (21:30 בערב?!) ותחליף אותו לימים הבאים. יצאנו אחד אחת מן המקלחות, הקמנו אוהלים ופצחנו במלאכת המחשבת של הכנת הארוחה המשותפת הראשונה. קצצנו, הרתחנו, טיגנו, בישלנו, תיבלנו, מערך שלם של גזיות, בנזיניה ובנות עם כפות ערבוב  עמד לפקודתו של א.א.א.א (אחראי אוכל אדר ארד). תוך כדי עשינו מתיחות. רוברטו הדגים כמה תרגילים שלא היו מביישים יוגיסטים בכירים. והנה האוכל כבר מוכן. שולחנות - יש. צלחות - יש. תאבון - תודה לאל יש. על השולחן עולה תבשיל פתיתים ברוטב עגבניות וחצילים. כולם אוכלים. עדו קצת התבלבל ובמקום האוכל של עכשיו התעסק באוכל של מחר ושימן את החכות בשמן זית זך. בסוף גם הוא יאכל. ערן, שהיה לו יום קשה במיוחד מוצא מזרון שהוצאנו לניפוח, ותוך שהוא משתרע עליו הוא כבר נרדם (חולם על שירה הקטנה!?). רק שעות אח"כ ננער אותו כדי שיעבור לישון באוהל שלו. זו כנראה שנת היופי שלו, כי למחרת הוא חזר לעצמו וחתר בכבוד.

אחד אחד פורשים חלק מן החותרים היגעים לאוהליהם. מיקי וצוקרמן תופסים אמביציה ויוצאים נחושים לעיר, לחפש קינוח. בינתיים רוברטו ומינדרול שולפים עשבים בגוונים שונים: לואיזה, נענע ולמון גראס נחלטים בפינג'אן, ומצב הרוח (שהיה לא רע לפני כן) מטפס למעלה. לי זה אמנם רק צורב בגרון אבל על עודד זה משפיע כאילו הוא עישן משהו. הוא מספר לנו על הרצפטורים המעולים שלו, ואני מציעה לו רצפט מהווטרינר של הקבוצה.

מיקי ודני חוזרים ממסע הצלב והגלידה שלהם, וגברברי החבורה מזדעזעים לגלות שהם הביאו גלידה לייט, ירחם השם! מתוך אחריות לקהילה השניים עושים אחורה פנה ויוצאים שוב להחליף את התועבה במשהו טוב. אח"כ יתברר לנו שהיה מניע נסתר לאדיבותם - הם שמחו לפגוש בדרך את החיילת שהם פגשו בסיבוב הראשון. העיקר הביאו גלידה! כמו קיאקיסטים רעבים שמכבדים את עצמם, התנפלנו על הגלידה ועל העוגה, והם חוסלו עד תום. בשלב זה התייאשנו מערן אסף, ניערנו אותו מהמזרון ושלחנו אותו לחלום על מוצצים וחיתולים באוהל שלו. כולם פורשים לאוהליהם ולשק"שיהם, ומתחילים לנחור. חתול תורן נשאר לשמור על הציוד, מגלה יתר-חיבה לבני אנוש ומתכרבל לצד כל מי שהשאיר את אוהלו בלתי מוגף (ולצד עידו, שכמו איש מים אמיתי, ויתר על האוהל לטובת כיפת השמים).

היום השני למסע

ובו יסופר על חיפאים, מבטאים ורעב של חותרים 

שבת. 5:30 לפנות בוקר, שעה מצוינת לפקוח עיניים ולהתחיל את היום, תשאלו את התרנגולות. א.א.א.א הזכור לטוב עושה משלוחה של בוקר ומביא גבינות טריות. פינג'אן של קפה מחליף אחד של תה וחוזר חלילה, עד שכולם מרגישים כשירים להתחיל יום חדש של חתירה.

מתארגנים, משתדלים להחזיר את מצב אזור המאהל לקדמותו, רמי מכריז זמנים ויוצאים לים. מקיפים את הצ'ופצ'יק של הקומקום של מפרץ חיפה, ואת פנינו מקדם המציל שכורז לעברנו ברכה אישית, מברך אותנו במסע מוצלח. אין, אין כמו אנשי הצפון. בת"א לכל היותר המציל היה מבקש מרמי שימכור לו כובע...

שרירים מתחממים ואנחנו בודקים את עצמנו - אצל מי הגוף כבר התרגל לחתירה המאומצת ויכול לתת גז, אצל מי הגוף מוחה על הפעילות הבלתי סבירה בעליל (מינדרול עולה על הזוגי, עם המרפק המתפרק) ואצל מי המפרש רק מחכה שכבר תעלה קצת רוח צפונית (אצלי! אצלי!). עדו ואיציק מתרחקים מאיתנו ומתחילים לז'רז'ר, מריחים סביצ'ה בקצה החכות. צוקרמן משמיע להנאתנו קלטות של מוסיקה משנות השמונים (זה הכול בראש שלו, והוא מוציא את זה לשיתוף בכיף, למרות שאת הטייפ השאיר בבית). ארוחת עשר עם קרחונים מעשה רגליו של רוברטו   בחוף הסטודנטיות בחיפה וארוחת צהריים על קו החוף.

עדו מוביל את הקבוצה בקפנדרייה של קילומטר מחופי עתלית. שיהיו בריאים אנשי השייטת. יש להם לא רק חוף פרטי קסום, גם מים טריטוריאליים...כמה מהחותרים המרדניים מתעקשים לפזול לתוך השטח הסגור, אך רמי ועדו לא מוותרים ומחזירים אותם לתלם (או במקרה הזה - לסוול). בשלב מסוים אני מקבלת עידוד לפרוש מפרש, ולמרות שהרוח אינה חזקה כמו ביום הראשון, מתחילה לצבור תאוצה ולהמריא על כנף הרוח. זה ממש כיף, אתם חייבים לנסות את זה פעם!

מתקרבים מהר לכיוון חוף הבונים. אמנם עמוס שם בעמחא ישראל, אבל אנחנו לא סנובים. יורדים לחוף ומתחילים להתארגן. יש כאלו שהיום שמאחורינו לא הספיק להם. עדו קופץ לשנרקל ואבינועם מוודא שה"הנד-רול" שלו עדיין עובד. המקלחות הפתוחות מספקות מים קרים בלבד, מה שמאכזב אותנו אחרי הפינוק בחוף השקט. לא נורא, העיקר שחם בלב! ההפתעה של רמי מגיעה בדמות חברו משה לנר שמגיע לחוף עמוס בכל טוב, בשר, סלטים, ירקות, שולחן ובירות צוננות. איזה כיף! מתקתקים את המסביב ומתחילים לבלוס. טעים. קרניבורים שכמותנו...

זיו נפרד מאיתנו וחוזר לציוויליזציה. טלי של צוקרמן מגיעה, עמוסה אף היא במיני תופינים ומזונות, גז לכירה ועל-פי בקשה מיוחדת של מיקי - שני פיינטים של בן אנד ג'ריז. (מה יש'ך מיקי עם האורנג'דה?!). יושבים יחד, מפטפטים, מעלים את שאלת נחיצותם של נישואין. עודד בעד. אני לא מבינה למה צריך את זה, וטלי מנסה להבהיר לו שזה לא הכרחי. טוב, לא השתכנע. ואז הוא מתעקש לא להבין מה זה קונטקט, סוג של מחול שטלי עוסקת בו. גם כאן הרמנו ידיים. אומרים שלום לדני, טלי וערן שחוזרים הביתה עם קיאק TO GO,לא לפני שדני וידא שכולנו זוכרים את משמעות החיים:" כל אחד הוא רב החובל של הקיאק שלו".

מתקבצים מסביב לאש הבוערת, שותים עוד מתערובת רוברטו הידועה לשמצה. שולפים שוקולד השחר וביסקוויטים. הוי המנצ'יס המנצ'יס! (זו תגלית מדעית פורצת דרך - גם אחרי קבב בפיתה יש מנצ'יס). זהו הערב הקומי. ררררררררוברטו (ב"רש" גרונית מתגלגלת) מתחיל לירות עלינו בדיחות במבטא דרררון אמררריקאי. ארנבים, אריות, נמרים ושאר ירקות מצחיקים אותנו עד כאב בטן. כל פעם שהוא מתעייף, עדו נחלץ לעזרה ומספר בדיחה משלו, והבטן לא נרגעת. השיא היה כשרוברטו התחיל לדבר על מילים בעברית, שנשמעות כמו מילים בשפות זרות. המילה שכנראה תיכנס לפנתיאון החותרים (והיא כבר צברה תאוצה וקיבלה משמעויות נשגבות עוד במהלך הטיול) הייתה "זנבות". רק תנסו להגיד אותה בקול רם לרגע, ותבינו עד כמה זו בכלל מילה ברוסית. תנו למינדרול להגות אותה, ואתם מרגישים בכיכר האדומה באמצע סופת שלג! הצחוק היה מעייף. החלטנו שאין ברירה - גם הלילה צריך לישון קצת.

היום השלישי

ובו יסופר על מבצע הצלה נועז, על מבצע להצלת הכבוד ועל גירוד חופים

הבוקר החל בארוחת בוקר של מקושקשת WELL WELL WELL DONE והמשיך בגירוד השרוף שבסיר ובגרוד החוף מדרום לבונים.

אחרי הצצה למערונת סמלית (רמי לא יכול בלי אחד כזה לפחות בטיול, אך לאכזבתו הוא לא הצליח לגרום ליושבת בשורה הראשונה של הזוגי, נאוה במקרה זה, להירטב עד לשד עצמותיה מן הנתזים. פשוט לא היו כאלו...מסכן...) המשכנו לחתור דרומה. הצטרפו אלינו איתמר ודני אבנון שהגיעו עם שחר לחוף. עידו ואיציק התרחקו מאיתנו לכיוון מערב, עד לריף שנמתח לאורך קו החוף, במטרה להשיג סופסוף את הדג הממזר שבורח מהם כבר יומיים. הפערים בין החותרים הלכו וגדלו. יש כאלו שלא היו מסוגלים לחתור לאט, ולעומתם כאלו שלא היו מסוגלים לחתור מהר. בעיה! יוזמה של אחדים מאיתנו צ'יפרה את המהירים בחתירה חזרה כאשר הוחלט על ירידה להפסקת בוקר באופן ספונטאני. אקט חינוכי או לא - הייתה הפסקה נעימה. דקה לפני שאיציק ועדו הגיעו עד אלינו מן הריף הידוע לשמצה, עלינו אנו בחזרה לקיאקים. נראה שזה שבר את איציק, שמאותו רגע פשוט החליט לחתור עם הקבוצה ועזב את עדו לאנחות. בשלב זה רוברטו החליט לחבור לעדו ולנסות את מזלו. מזלו הסתכם בחוט קרוע כאשר איזו סירה חתכה ביניהם וקרעה לו את החוט מן החכה. דג לא יצא גם מזה. בינתיים על החוף (מוסיקה דרמטית) מינדרול מתקין את המפרש המפורסם על קיאקו. הכאב במרפקו שיכנע אותי, רכת-לב שכמותי, לתת לו את המפרש. מסכן, זה היה אכזרי מצידי - כל אותו יום לא הייתה רוח משמעותית, המפרש התנפנף לו קלות, ורוב הזמן דני נאלץ לחתור כדי להדביק את הקבוצה. ביום המחרת אף אחד כבר לא השתמש במפרש...

את הפסקת הצהריים העברנו בשדות ים, שם פגשנו מעט פנים מוכרים. תוקתקה ארוחה, ויאללה למים, יש עוד דרך לא קלה עד חוף בית ינאי!חברו המפורסם של עודד זמיר, רמי, שחותר איתו בדר"כ בחו"ל הצטרף אלינו לקטע זה. כשהוא התהפך, עודד סמך על החבר'ה שיחלצו אותו, והמשיך להוביל את הקבוצה מלפנים.  לאט לאט התקדמנו הלאה. מי שהתעכב מאחור סרב בתוקף לחבל הגרירה של אדר, והמשיך בנחישות. קפטן אחאב בר המשיך במרדפו אחר הלוויתן, ואנחנו ידענו שהוא מג'רג'ר את כבודו האבוד. מרחוק התחלנו לראות מפרשים של קייט-סרפינג, בצבעוניות מרהיבה, ושמחנו לדעת שלידם מחכים מקלחת (חמה?!), ארוחת ערב ומנוחה, ואפילו (תודה לאל על M הדרך) אוכל טרי.

ירדנו לחוף אחד אחד, נישאים על גלונים חמדמדים.

דקות ספורות אח"כ עדו הגיע. פרצוף פוקר. יוצא מן הקיאק, כבר מנסים לנחם אותו שזה לא נורא, והוא שולף בנון-שלאנט פלמידה נוצצת! קריאות הערכה ושביעות רצון נשמעו מכל צד (אפילו הצמחונית שלנו היתה מרוצה) ועדו העביר שעור קצר באנטומיה ובניקויולוגיה של הדגה (פלמידה היא אישה. דוראדו- גבר). רמי נקרא למבצע הצלה נועז, ולקח את אחד הגולשים עם הגלשן להביא את המצנח שלו שברח לו לים הפתוח. בתמורה קיבל בקבוק עראק והכרת תודה גדולה. מאוחר יותר הפך העראק לעראקולה (מהו השם המקצועי של המשקה, תהינו...).

דני אבנון נפרד וחוזר הביתה. לארוחת הערב בנוסף לתפריט המתוכנן נוספה כמובן קערה גדול השל סביצ'ה. לצורך כך הלכנו כמה צליינים אל הסופר באם הדרך (אל תגלו - ניצלנו את ההזדמנות למילקשייק ולספיגת קצת ציוויליזציה) כדי להביא כמה פרודוקטים וכוסברה. הרבה כוסברה. כולם ליקקו אצבעות מהמעדן של עדו (סו-שף - מיקי), וקינחו בקוסקוס ירקות. רותם קפצה לביקור קצרצר והביאה שקית עם הקינוח האולטימטיבי – פרודוקטים לסנדויץ' פתי-בר-מרשמלו-שוקולד פרה. תה, עוגה ועוגיות חיסלו את כולנו, וזחלנו לנו איש איש למאורתו, מתוך אמונה שנישן היטב לקראת היום האחרון והמפרך שצפוי לנו.

היום הרביעי והאחרון

בו יסופר על הלילה שעבר ועל ההעפלה אל ראש ההר

1:00 בלילה. נקישות. דפיקות. מה לעזאזל?! למזלנו מישהי מאוהל סמוך ביקשה פטור מעבודות בנייה בחושך והמקיש השתתק.

4:00 לפנות בוקר. נביחה. שקט. נביחה. נביחה...זוג כלבים עונה בנביחה חרישית. נביחה נוספת, הפעם זועמת. מתחילים לשמוע את החבר'ה נעים בחוסר מנוחה באוהלים. רוברטו מסנן קללה (בספרדית?!) אני מציצה החוצה - איזה טרייר שחור וטיפשי עומד על שולחן ליד קבוצה של אוהלים ונובח אל הים. אני מתקרבת אליו והוא רק מגביר את הנביחה ההיסטרית. טוב, זה דורש כבר בעל מקצוע. שולחת את אבינועם. (בבוקר הסתבר שכולם חשבו מה שאני חשבתי באותו רגע ולא היה נעים לי לומר - שילך כבר להרדים אותו...הווטרינר). אבינועם התקרב למאהל השכן, כשבחורה קראה בקול רך מתוך האוהל לפונזי שלה שיפסיק. כן, זה ממש שיכנע אותו. כמה מילים חריפות מאיש המקצוע גרמו לקבוצה סופסוף להכניס את הנבחן הבלתי נלאה לאוהל. ובאה מנוחה ליגע.

6:00 לפנות בוקר. מתחילים לפקוח עיניים, יוצאים לאט מהאוהלים ומתחילים להתארגן לקראת היום האחרון. ארוחת בוקר על טהרת הנוטלה משיבה לנו כוחות ואנו יוצאים לדרך, עם כוח חיזוק בדמותו של דודו שהגיע ללוות אותנו ביום האחרון.המים הפכו פחות טורקיזיים ויותר אפורים, וכבר התחלנו להריח בהם את הים של תל אביב. אבינועם הפך לדייג המלווה התורן ושאר הקבוצה חתרה לאורך החוף, מול רוח דרומית שהלכה והתגברה. כבר לא היה קל להתעלם מהקושי של חלק גדול בקבוצה, והחתירה התנהלה בעצלתיים.

  עצירה בחוף פולג, קרטיבים באדיבות מיקי ועודד. כמו בכל עצירה באזור מיושב, ה"מקומיים" בוחנים את הקיאקים והחבר'ה בוחנים את ה"מקומיות". רוברטו מגדיל עשות בבודקו אישה מבוגרת (יש שיאמרו קשישה), כשהוא מסביר שהיא מספיק מבוגרת כדי שיהיה סיכוי שמאחוריה הולכת איזו מטפלת צעירה ומצוידת.עוד ביום הראשון קיבל אדר מרמי חבל גרירה לכרוך על מותניו. כאשר במערכה הראשונה רואים חבל גרירה מובן כי בסוף הטיול מישהו ייגרר. בהעדר מתנדבים, הואיל רמי להקשר לקיאק הזוגי של אדר ודני כשהוא נשכב אפרקדן ומעשן סיגריה בעומק הצונאמי. דני ואדר גררו את רמי המנמנם מחוף בית גולמינץ עד לחוף פולג. למה הם עשו את זה? כי הם יכולים וכי הם קצת אהבלים. 

קו החוף חד גוני. השיחות שלנו עוברות בין הימורים לגבי הבניין הראשון שיצנח מהמצוק אל החוף, לבין הסברים תמוהים לגבי GOLDEN SHOWER. כמה גברברים ללא כיסוי מושכים את עינינו וכמה נשים ללא כיסויים, גם. אחרי אפולוניה נפרשת לעינינו המרינה של הרצלייה ואפשר כמעט למשש את הארובה הביתית שלנו. יורדים לחוף לחסל את האוכל הנותר. עדו ואבינועם מגיעים עם הדוראדו המנצח

  וסביצ'ה בנגיעת גרידת לימון ורימונים כובשת את הארוחה.

חוזרים לקיאקים ל7.5 ק"מ האחרונים של המסע. חותרים על סוולים נדיבים לכיוון דרום. נאווה מובילה שיירה מכובדת, ואפילו עודד מתאפק מלעקוף אותה. גלים קטנים לוקחים אותנו פנימה אל הירקון, ואנחנו מגיעים אחד אחד אל הרציף. הנה, נגמר.

מקלפים את הקיאקים מן הציוד ומגרדים את החול. מיקי קופץ להביא גלידה של ניצחון (מה יש לך מיקי מהאורנג'דה!?), וכולם מרימים כוסית (פלסטיק) עם גלידה, לחגיגת הסיום. מקלחת, סאונה, קצת קשה להיפרד אחרי כל הימים הללו, אבל המיטה קורצת. לאט לאט פורשים הביתה. נגמר. חבל שהמועדון לא באשקלון. הייתי שמחה לעוד 2 ימים כאלו. טוב, נחכה לטיול פסח...

ואל תשכחו, גם אם קשה, רטוב או קר, אחרי הכל יש לנו...

זנבות!!!