|
.... הקפת האי מילוס מאת : שירי לוין צילום : שירי , אבינועם , גאי , אבישי , איציק , דודו , איציק , הדס , רמי |
||
|
מילוס 2008 – הרבה ים, שמש, גשם, ברקים ורעמים, צוקים, נקרות, אבנים וחול, אוכל (הרבה אוכל) שירה צחוק וחברים. מבחינתי- מחר אפשר עוד פעם...
שישי, 9.5.08, מגיעים:
המסע התחיל בשדה התעופה, אמצע הלילה. הדס, רמי, דודו, איציק, נאווה, דרור, חגי ואבישי התקבצו ועלו טרוטי עיניים לטיסה לשדה התעופה של אתונה. באתונה חברנו אליהם אנחנו, עירית, ניצן, אבינועם ואני, ששימשנו חיל חלוץ בעיר.
 האתונאים לימדו את כולנו מי כאן הגבר והשאירו אותנו לשתות קפה פרפה (הגרניטה האתונאית) שעתיים יותר מן המתוכנן בשדה. הם טענו שהיתה תקלה טכנית, ואנחנו גילינו מה היא היתה כשסוף סוף בצהריים עלינו למטוסונצ'יק שלקח אותנו בטיסה זריזה למילוס.
כבר מן החלון של המטוס החלו להתגלות צוקים, בתים לבנים, שדות וים. הרבה ים כחול. הדיילת הבלונדינית בקושי הספיקה לחלק שתייה וכבר החל המטוס להנמיך.
 בשדה התעופה המיניאטורי של האי חיכה לנו גיא שכבר הגיע יום קודם במעבורת (גם לו האתונאים הראו מי כאן הבוס...) עם בעלת המלון שלקחה אותנו צפופים כמו סרדינים בטרנזיט למלון שבעיר אדמאס (ADAMAS). בדרך הים נצנץ אלינו ופיתה אותנו להגיע אליו במהרה. גיא, שכבר הספיק להקיף בקטנוע את כל האי, סיפק לנו טיפים על השימוש בשירותי המלון ועל האי בכלל.
התמקמנו בחדרים ומיהרנו לארוחה הראשונה ברצף חסר תקדים של טברנות, נישנושים וארוחות שליוו את המסע הזה כחוט השני. אם חשבנו שנרזה במהלך החתירה המפרכת – טוב, מחשבה תיאורטית בעליל. נגיד תודה שלא עלינו במשקל... דרור מונה לדובר הבלתי רשמי שלנו (יווני אחרי הכל...) ועירית למתרגמת הכתב (תוך שלושה ימים היא כבר הבינה כמות משמעותית של מילים וידעה לקרוא את הכתב שרובנו השארנו מאחור ליד הסינוס והשברים העשרוניים). הדס הזמינה לכולנו מנות לוקאליות כמו סלט יווני, צזיקי, חצילים , גבינה מטוגנת ועוד (לצערו של ניצן – חלומי לא היה שם. נאווה התבאסה מהמחסור בתרד.), שחוסלו במהירות ברגע שהגיעו לשולחן, עד שבעל הבית החייכן נתקף חרדה וביקש מאיתנו "SIGA SIGA" (=ברגוע...). על כל מנה שהגיעה ניצן אמר שזה האוכל הכי טעים שאי פעם אכל, ושינה דעתו כל פעם שהגיעה מנה נוספת. לבסוף התגברנו על כל המנות. כיסתה את החשבון הקופה המשותפת, שנמסרה לשליטתי בתמיכתו של גיא שהשקיע את הכסף עפ"י מדד הדאו-ג'ונס באוזו, בקלאוות, מים וכל מה שנדרש במהלך המסע. קבענו להיפגש במסעדה הסמוכה לארוחת ערב מאוחר יותר.
 אחר הצהריים חלק מאיתנו הלכו לנוח או לארוז את הציוד בשקים היבשים, והשאר הלכו לשוטט בעיר. טיפסנו בין הבתים הלבנים וירדנו לכיוון החוף, כמעט לבדנו ברחובות, המקומיים היו בסיאסטה הארוכהההה שלהם, עונת התיירות טרם נפתחה, ואנחנו היינו כמעט לבדנו במקום הפסטורלי הזה. מאוחר יותר נפגשנו בסופרמרקט לקנות את האוכל המשותף שהתכוונו לבשל לנו במהלך המסע. 13 יהודים, 25 דעות. מוצרים נכנסו ויצאו מן העגלה, עד שלבסוף הגענו להסכמה על כמויות המזון והשתייה שניקח עימנו. הקופאית קצת נבהלה מהעגלות העמוסות, מכמות הקונים ובעיקר מן הפלאש של הדס שהנציח את הרגע החגיגי, אבל בסוף הקנייה זיכתה אותנו במתנה שימושית – מטאטא ויעה. בעלת המלון לה הענקנו את השי המרגש קיבלה אותו ברגשות מעורבים.
ארוחת הערב עברה בטעימים. המלצר היה מאוד חיובי – כל דבר שביקשנו ממנו נענה בהנהון חיובי – מאוחר יותר גילה איציק שיש לו פשוט עווית והוא מניד כך את הראש בכל מקרה כל כמה שניות... בכל זאת היה נחמד. מי שהתעייף מלחכות לקפה הלך למלון שם פונק בקפה יווני (כלומר שחור) מעשה ידי הבן של בעלת המלון. פרשנו לחדרינו להכנות ולשינה אחרונה במיטה אמיתית עם סדינים לבנים לפני ימי האוהל והשק"ש.
שבת, 10.5.08 – יום 1 לחתירה:
בוקר אביבי וחמים קידם את פנינו, ואנחנו חשבנו כמה טיפשי היה להכניס לשקים את בגדי החורף, נו מילא... (בדיעבד הסתבר שבלעדיהם לא היינו עוברים את המסע...) לאחר ארוחת בוקר במלון התחלנו להתארגן, באיזי לחלוטין, ליציאה. רוד הגיע עם הקיאקים ועם הציוד – משוטים, חגורות (PFD, כך סוכם שניקרא להן, אבל מי זוכר?!), חצאיות. התחלנו למלא את התאים בציוד, הצטלמנו צילום קבוצתי – והופ! 13 הצליינים-למים!
 כמה דקות להתרגל לקיאק הכבד, וכבר מתחילים בחתירה לאורך החוף הצפון מזרחי של המפרץ. לאט לאט התחלנו לטעום טעימות קטנות מהנופים שמציע האי הקסום הזה. פה נקרה, שם תצורה מיוחדת בסלע. כבר כאן מתחיל להיווצר מבנה החתירה שילווה אותנו פחות או יותר במשך כל המסע - רמי בראש בקיאק ההבראה – קיאק זוגי שבתא הקדמי שלו חותר (בדרך כלל חותרת – יישמרו אלוהי הפמיניזם!), אחריו בצידיו וגם קצת לפניו, גיא ודרור, קצת ימינה מן הקבוצה אבישי, הדס במאסף שומרת על כולנו שלא יקרה לנו שום דבר רע ושלא נישכח מאחור, וביניהם כל השאר. הבנות ובעיקר עירית מקפידות לשיר כדי לשמור על מורל גבוה ועל קצב בחתירה, גם אם זה מסוף השיירה. רק כשנגמר האוויר השירה נחלשת.
סוגרים פערים וחוצים בזריזות את המפרץ כדי שלא תתפוס אותנו בטעות איזו מעבורת. זמן מה לאחר מכן, יורדים לחופו של מכרה נטוש (Vani Manganese mine). הכל בגוונים של אדום-חום, ארוחת צהריים מהירה על הסלעים, קפה (הקפה של יואב- טרחנו להביא אותו מהארץ) וסיור במחצבה, מקום מופלא. הדס פצחה באיסוף אבנים יפות (טוב, לחלקם מתאים יותר הכינוי "סלעים") וכולנו התחלנו להבין שהנה אנחנו באמת עושים זאת – לאחר ימים של תכנונים וציפייה, אנחנו מתחילים במסע המרגש להקפת האי היווני הקסום.
 רמי לא נתן לנו לנוח על זרי הדפנה, וזרז אותנו לאסוף את עצמנו ואת כלי האוכל ולהמשיך, לחתור עד היציאה לים הפתוח, ב-Cape Vani ומשם להמשיך לכיוון דרום, נגד כיוון השעון, לאורך קו החוף. כבר ביום הראשון רמי לא וויתר על אף חריץ בסלע וחיפש מעברים מיוחדים במים סוערים. הוא טען שהוא לא זוכר בדיוק איפה כל מקום, אבל בדיעבד הביא אותנו אל מקומות קסומים ונסתרים.
איציק שולף את ערכת הדיג שהכין בארץ ומחבר אותה לקיאק. במהלך היומיים הבאים ניתן למצוא אותו חותר בשולי הקבוצה, כשמאחוריו נמתח חוט דייג שקוף שמזכיר לחלקנו את החכות בשפך הירקון מהן צריך להתחמק בכל יציאה אל הים, ולחלקנו גורם לחשוב על דג עסיסי צלוי על פחמים. אחרי כמה שעות של "דייג", אני רואה משהו מפרפר מאחורי הקיאק שלו וצועקת לדרור (מספר 2 ביחידת הדייג) שמשהו נתפס בחכה. מה לעשות שאני לא מבינה דבר וחצי דבר בדייג- מאותו רגע צוחקים עלי כי זו הייתה בסה"כ הג'ורג'רה, לא דגים ולא נעליים. הפיתיון מקבל את השם האלמותי "ג'ורג'ט" מאותו רגע ואילך. למרות הבדיחות שמתחילות להתעופף מעל ראשו של איציק לגבי הסיכוי לדוג משהו בים, הוא לא נכנע וטוען שצוחק מי שצוחק אחרון. יומיים אח"כ הוא כבר יוותר ויעבור ל"דייג פסיבי" היישר מן הצלחת. אבל הרי העיקר היא הכוונה... ובכלל – המים כ"כ שקופים שממש אפשר לראות שלא מסתובבים שם שום דגים. לא כאלו ששווים התיחסות של דייג רציני.
 השמש מתחילה להנמיך, הפערים בין הקיאקים הולכים ומתרחבים, ולבסוף לקראת 17:00 אנחנו מגיעים לחוף חולי בו נחנה ללילה.
אוהלים נשלפים, מזרונים מתנפחים, "מקלחות" מטליות לחות מתבצעות, הדס תוך שלוש וחצי דקות כבר מנצחת על הכנת הארוחה (היום למנה עיקרית – אורז. לקינוח – חלווה ופיג'לינג). רמי פותח בית מלאכה לתיקון שקים יבשים. אוספים קרשים למדורה, ניצן כמעט גורם אסון קטן בפעם הראשונה- ומצית את אחד ממיכלי הגז שהבאנו לבישול. השמש שוקעת, שוטפים כלים בים ומתיישבים ליד האש. זו היתה הפעם היחידה במהלך המסע בה היה לנו כוח להדליק מדורה. בימים האחרים, גם אם מישהו היה אופטימי ואסף קרשים, לאף אחד לא היה כוח לזה, ומיד אחרי האוכל כל אחד גלש לאוהל שלו ונרדם.
הבנות שרו לפי שירון שגיא הביא מהארץ, הבנים הצטרפו לעיתים. דרור סיפר לנו על מילוס, היסטוריה, מיתולוגיה וגיאוגרפיה, ולאט לאט התחלנו לפרוש איש לאוהלו. באותו ערב נקבע גם המנון הטיול. מישהו התחיל לשיר את "ים אדוני", ודודו הצטרף בקול רדיופוני. מאז היה זה שיר המסע, ודודו הסולן. ים- יש. עוצמת אלוהים- יש. מתאים, לא?!
ראשון, 11.5.08 – יום 2 לחתירה:
לאחר לילה עם כמה שעות של רוח רצינית למדי שטפחה על יריעות האוהל, מתעוררים לבוקר אפרורי. רוח. מתלבטים לגבי חולצת הפליז, ארוחת בוקר מהירה, קיפול ציוד איטי. הדס ורמי אומרים "בלי לחץ". זה עוד יעלה להם ביוקר- רק אחרי 9 הקיאק הראשון נדחף למים. עוזרים אחד לשני- זה לא פשוט לרדת למים עם קיאק שמכיל ציוד ל-5 ימים. כרגיל, ניצן חייב להיות יוצא דופן. לא רק שבעוד שלכולנו קיאקים בצבעים עליזים הוא הבעלים היחיד של קיאק אפרורי (מזל שהוא עיוור צבעים – לטענתו מדובר בקיאק סגול...), הרי שהוא מתעקש לעזור לכולם להיכנס למים ונשאר אחרון על החוף. רק שאז אין מי שיעזור לו למתוח את החצאית...במהלך הימים למדנו להשאיר איתו תורן או לדרוש ממנו לצאת בין הראשונים.
בכלל, דבר ששווה לציין בנוגע למסע הזה – אמנם לא ראוי שהנחתום יעיד על עיסתו, אבל היות והדס אמרה זאת ואני רק מצטטת מתוך ניסיונה העשיר בהדרכת קבוצות חותרים, הרי שמותר: הקבוצה שלנו, שהיתה עשירה יחסית בבנות – 4 מתוך 13, ובזוגות – 4 מתוך 13, התאפיינה בסובלנות רבה יותר כלפי המתעכבים בזנב הקבוצה ובאווירה נעימה במיוחד לאורך כל המחתר.
ממשיכים לחתור דרומה. רוח. מטפטף. חוויה חדשה במסע. הדס מקפידה שנישאר קרובים ברוח הנושבת בפנינו. הגלים לא גבוהים אבל החספוס של המים מעיד על עוצמת הרוח. המונח "ברבורים" עימו אנחנו עורכים היכרות, קצף לבן בקצות הגלים, מעיד על רוח של מעל 11 קשר, וילווה אותנו כמעט לאורך כל ימי החתירה.
מקיפים את הפינה הדרום מערבית של האי, מתוודעים לבויות מיופיפות, צבועות לבן, מוקפות חבל אדום דנדש. זה בויה זה?! איזה לפלפיות. שיבואו לראות את הבויות מול השפך אצלנו: חלודה, לשלשת ציפורים, אצות שהסתבכו…אלו בויות! במהרה מגיעים אל Kleftico, מתחם מרהיב של נקרות באבן הגיר הרכה. מתפזרים וחותרים דרך מבוך הנקרות.
 ממשיכים בחתירה, חונים להפסקות קפה ואוכל וממהרים לשוב לקיאק. איזה קור! השמש שהדס חזתה מבוששת לבוא. דרור שם נפשו בכפו ושוחה במים הקרים להציל קיאק שנסחף למים באחת ההפסקות. אנחנו מריעים לו מן החוף. אבינועם מעצב מיני מדפים ואביזרים להגשת הארוחה. הנוף משתנה כל הזמן, גוונים, תצורות בסלע, מעברים בין האי לבין צוקים המזדקרים מן המים, מרהיב ועוצמתי. רמי חותר בנונשלאנט כאילו אין רוח ואין מים, רק אוויר פרוותי שמקיף אותו. גם מיטיבי החתירה שבינינו (לא אני ישמור האל!) לא הצליחו לחכות את הסגנון. לא היה קל!
לקראת אחר הצהריים, סוף סוף מציצה שמש ואנחנו מתקרבים אל אזור של חופים חוליים שבאחד מהם נחנה ללילה. חניית ביניים הופכת לחניית לילה כשאני מכריזה שמשם אני לא זזה. גמר אותי היום הזה. אנחנו משתלטים על המרפסות של מבני נופש נטושים על שפת הים. גיא הטייל של האי מסביר לנו שמפה 2 ק"מ פנימה מגיעים לנק' המוצא שלנו, ובעיקר למיטה שלנו במלון. בשביל זה היינו צריכים לחתור יומיים?!... הבנות מתקלחות בים מאחורי סלע. הדס טוענת שאם מתנגבים מהר המלח יורד. אנחנו סקפטיות אבל בכל זאת מעיזות לטבול לאור השמש השוקעת. היא צודקת – זה עובד. הרעננות משתלטת ומתחילים לבשל ארוחת ערב. הדס ורמי וכמה מהחבר'ה שותים אוזו על בטן ריקה, כאילו שהיה חסר לנו מצב רוח טוב. באותו ערב הצחוק מתגלגל לאורך כל החוף. הדס הגיע למיצוי ההגדרה של המונח "מצב כפית". קטעים! איציק מתגלה כטבח בחסד, שולף תבלינים ומכין קוסקוס גורמה. הדס מנצחת כרגיל על הכנת המרק (סוג של מרק כפתור – עשוי מלא כלום אבל משביע וטעים), וניצן מתעקש להכין פונצ' חם מהיין שהבאנו. בדיעבד הרעיון מתגלה כהברקה והסיר מתרוקן במהירות. לא הרבה אח"כ כולם כבר נוחרים באוהלים.
שני, 12.5.08 – יום 3 לחתירה:
בוקר. השמש מציצה אבל לא מבטיחה להישאר. הפעם כבר לא מתלבטים בין מעיל וחולצת לייקרה- למדנו לדעת שברגע שיוצאים מן המפרץ הרוח הצפונית מכה ללא רחמים. היות ואנחנו חותרים בצד הדרומי של האי, אין גלים גבוהים, אבל הרוח דוחפת אותנו מן המסלול ומקפיאה את הגוף. משתדלים לחתור סמוך ליבשה, כך שהצוקים הנישאים מסתירים את הרוח (טוב, כבר אינשטיין אמר שהכל יחסי...) רמי מבטיח שהיום נגיע למעיינות גופרית ונוכל להתחמם באדים (לטבול לא מומלץ – המים אמורים לרתוח ממש). אנחנו עוברים אזור בו עולה מן הסלע קיטור, הנה, מתקרבים למעיינות. כדי לא למתוח, אספר כבר עכשיו שלא גופרית ולא נעליים - אל המעיינות לא הגענו, אבל לטברנה קסומה על שפת המים הגענו גם הגענו. ריהוט בצבע תכלת, קירות לבנים מסנוורים, מים מתוקים בברזים, מנות טעימות ובירה קרה. לא רצינו לעזוב, אבל רמי אמר שמוכרחים. ממשיכים לחתור מול הרוח, לא לפני שקונים בקבוק (מה בקבוק, מיכלית קטנה) של אוזו לערב. מקיפים את הפינה הדרום מזרחית של האי. עכשיו אנחנו ממש מול הרוח. הגלים מתגבהים. הים"choppy" כהגדרתו של דודו. עוברים ליד מכרה נטוש – פתאום מבחינים בשורת קיאקים על החוף – זו קבוצה שיצאה ליום אחד ותחזור בערב לישון במיטה. אבל לנו נהדר ולא מקנאים בהם. רק שלא יגמר... רמי והדס מחליטים לא לעצור- החוף גלי וחוששים מהירידה. מנפנפים לקבוצה לשלום וממשיכים.
 יורדים להפסקת קפה ותמרים בחוף ארוך. יש שמש אבל קר. כולם משתרעים על האבנים החמימות והדס ממשיכה לאגור אבנים לאוסף שלה. שאר הבנות מצטרפות ואפילו רמי אוסף כמה בשביל הבת שלו. הצל רודף אחרינו ולאט לאט אנו זוחלים לחלק הצפוני של החוף, בעקבות השמש. ממשיכים לחתור ומתכוננים לחצות ולעבור לאי Kimolos הסמוך הניצב מצפון למילוס.
הבנות מתעכבות מאחור ולומדות מהדס טכניקה בדוקה ומוכחת לפיפי באמצע הים. הבנים מנסים להציץ ("מה, זה הגלים סוחפים אותנו אחורה...") אבל נהדפים בצעקות רמות.מרימים מכנסיים, בודקים שאין אף מעבורת וחוצים- מולנו בדיוק חוף קסום, עצי אשל ועוד מסעדה סגורה שהמרפסת שלה קורצת לנו.
 מתחילים כרגיל לפרוש אוהלים ולהכין אוכל. אבינועם מכריז שהיום אוכלים יחד, כשכל האוכל מוכן. להפתעתנו זה אכן קורה. יושבים על סלע מוגבה מול הים ואוכלים פסטה ברוטב עגבניות חרוכות של איציק, עלי גפן ממולאים חמים בתוספת פטה של ניצן, סלט, טחינה של אבישי ומיני תופינים.
בעל המסעדה מגיע ואנחנו שולחים את שר החוץ שלנו, דרור, לנהל איתו מו"מ לגבי השימוש במרפסת. הוא טוען שהמשטרה יכולה לתת לו קנס ואנחנו מבטיחים להישאר מחוץ למתחם. השמש שוקעת וקר. עירית כרגיל מתעקשת לשטוף כלים אפילו שכבר חשוך. הגברים מעשנים סיגרים. מפצחים פיצוחים (הברקה של דודו) ושותים את הפונצ' המסורתי של ניצן. כבר אמרתי שקור כלבים?! כולם מתקפלים לאוהלים ושוב אף אחד לא מדליק מדורה.
 שלישי, 13.5.08 – יום 4 לחתירה:
בוקר שימשי משמח את ליבנו. דרור חוזר מריצת בוקר עם 4 ביצים טריות ביד, שקיבל במתנה באחד הכפרים הסמוכים כי לאיש לא היה עודף. איציק מנצח על הכנת שקשוקה, רמי מבשל קפה וכולם מתארגנים ליציאה. הרוח נרגעה במהלך הלילה והחתירה נעימה. מתחילים להקיף את האי ממזרח, לכיוון הכפר ???. בדרך מחליטים באופן ספונטאני להקיף איון (אי קטן) ועלוב למראה. רמי כהרגלו לא מפספס אף נקיק בסלע, גם אם הוא נראה דרך ללא מוצא, ולפתע הדס קוראת לנו לעבר מעבר צר, שנראה לכאורה בלתי עביר. נקרה קסומה של מים טורקיזיים מתגלה לעינינו. כאן בכל רגע אפשר להיתקל בטעות בעוד יצירה מדהימה של כוחות הרוח, המים והאור. מגיעים לכפר, מעפילים לכנסיה שבראשו, גיא קונה לנו תופינים לערב, מצלמים
ומצטלמים.
 אין כמעט אנשים בכפר – רק פועלי בניין שצובעים ומשפצים לקראת פתיחת עונת התיירות. כרגיל, בתים לבנים בוהקים עד סנוור, חלונות ודלתות בגווני כחול, שלווה, שדות, טרסות. חוזרים לקיאקים וחוזרים לאזור שמול מילוס. הרוח בגבנו כ"כ חזקה, עד שאנחנו מצרפים כמה קיאקים לרפסודה ומתקדמים מרחק לא מבוטל באמצעות הרוח הדוחפת את המשוטים שאנו מניפים באוויר.
רמי רוצה לקחת אותנו למקום מיוחד שהוא זוכר מן הפעם הקודמת. הוא זכר את זה יותר קרוב אבל אנחנו ממשיכים לחתור ולא מגיעים. הדס מחליטה לקפוץ בינתיים למכולת במילוס – היא נסגרת ב-14:00 וכבר 13:30. אופס, רק כשהיא כבר מגיעה היא נזכרת שהיא חותרת בקיאק של עירית ושאין לה כסף...אנחנו בינתיים מגיעים למפרץ בחלק המערבי של קימולוס ושם מתגלה הפסל הסביבתי שרמי אוהב.
 עוד יצירת אמנות של הטבע.
בדרך חזרה אנחנו תופסים טרמפ על swells לכיוון מילוס, ממש לונה-פארק, ופוגשים את הדס שחותרת לכיווננו. בטעות או בכוונה אנחנו מוצאים את עצמנו יושבים שוב בטברנה נעימה, הפעם בכפר פולוניה, ונשבעים שמחר, בטוח, דיאטה. טעים. נעים. אנשים ידידותיים. אבינועם ממשיך בעדכון מדד הסופלאקי. בשלב הראשון הוא כבר הגיע למסקנה שהשם האקזוטי הזה הוא בסה"כ כינוי לשיפוד (עוף, כבש, בקר או דג). בשלב השני הוא דוגם מנה בשם זה מכל טברנה בה היינו. המסעדה הראשונה קיבלה את הציון "10" ומשם זה הלך והתדרדר. שוב שוטפים פנים במים מתוקים ופורסים בגדים רטובים בשמש. קונים מים וממשיכים לחתור. השמש מתחילה לשקוע. אנחנו עוקפים צוק נישא בים ומתווכחים אם זהו קרמבו ענקי או ציץ מרשים...בטרם מגיעים למסקנה ברורה, אנחנו כבר מתקרבים לאי קטן בנוי משושים, תצורה מרהיבה.
 ניצן מסביר שכל משושה הוא למעשה גביש בודד בעל לב אחד, שנוצר בצורה איטית מאוד ולכן התפתח למימדים גדולים כ"כ עד שפגש בגביש הסמוך לו. עוברים בשער שנוצר בסלע, מתרשמים וחותרים לקרבת החוף.
רמי מחפש איזו נקרה ומתעקש על כל מגרעת בסלע. לבסוף העקשנות משתלמת ואנחנו חותרים דרך מעבר צר וארוך. חוויה.
 הדס מקפצת על הסלעים למעלה ומצלמת אותנו בעוברנו. לבסוף מתחיל להחשיך ואנו פונים אל החוף הקרוב לחניית לילה. אנו בוחרים להקים את האוהלים בוואדי רדוד סמוך לחוף כדי להסתתר מן הרוח. בדיעבד הבחירה הזו קצת מלחיצה אותנו כשבמערב אנחנו רואים סופת ברקים והרוח מתחזקת – מי יודע, אולי הוואדי הזה יתמלא בקרוב מים ואנחנו נמצא את עצמנו חותרים ללא קיאק... הדס שולפת יריעה אטמה למים ואנחנו קושרים אותה כסככה לארוחת הערב. משוט נתקע במרכז ומחזיק את הסככה מעל ראשינו. רמי שותה 2 כוסות אוזו ומתנהג בהתאם. כל פעם מישהו צריך לקום ולתקן את הזווית של המשוט המאיים ליפול על ראשינו. לבסוף כולם מתחילים לזחול לאוהלים, הדס עוברת בין כולם ובסיועו של אבינועם עוזרת לחזק יתדות ולמתוח יריעות נגד מים, ולבסוף גם היא משתחלת לתוך הקטקומבה שלה. כולנו נרדמים לצלילי הגשם המכה ביריעות האוהל ולצלילי הרעמים במרחק, בשאיפה שנקום באותו מקום בו הלכנו לישון.
 רביעי, 14.5.08 – יום 5 ואחרון לחתירה:
השמש לא ממש החליטה אם לצאת מבין העננים ואנחנו בינתיים לבשנו בגדים חמים. גם אם קצת לח ושום דבר לא התייבש בגשם של הלילה, התנחמנו בכך שהערב נישן במיטה יבשה ונתקלח במקלחת אמיתית. חבורת הכובסות מצאה באר מים מתוקים כמה מטרים מהחוף ורחצה את הכלים שננטשו בבהלת הגשם בערב הקודם. תושב מקומי בא לברך אותנו בבוקר טוב. חיסלנו את שאריות הריבה והגרנולה (היוגורט נגמר כבר מזמן ואבקת החלב של ניצן – פג תוקף 2006 פינקה את כולנו בדגנים ב"חלב"). לאחר התדריך היומי וההסבר על גבי המפה מפיה של הדס, יצאנו לדרך שבעים וטובי לבב. הים המשיך להיות עצבני משהו ודרש מאיתנו להתאמץ כדי להתקדם. זה היה משתלם – שוב התגלו תצורות סלע וגוונים מרהיבים, אפילו ביום האפרורי שעלה. הנוף ומזג האוויר מתאימים לצילום סרט על ספינת פיראטים אימתנית לכל הפחות. רמי הוביל אותנו אל מפרצון קטן ממנו עלינו על החוף ושוטטנו בתוך מנהרות מלאכותיות שחצבו הנאצים בזמן מלחמת העולם השנייה להסתרת תחמושת. כמה בדיחות שחורות וחוזרים לקיאק.
 הדס הדגישה שוב שהיות והרוח צפונית חשוב להתרחק מקו החוף יותר מן הרגיל כדי שלא נוטח בסלע. ניצן ניסה תרגיל בסגנון"Rock & Roll". רמי לא ממש התעניין בפרטים הקטנים ונאווה שישבה בקדמת הקיאק הזוגי מצאה את עצמה בתוך מטח של מים מלוחים מול סלע אימתני. לא לדאוג, הסוף טוב, אחרי הכל רמי היה שם...
המשכנו להתקדם, עצרנו לקפה ועוגת ט"ו בשבט של עירית במפרצון קסום עם מיטות שיזוף ובתים נעולים. כבר הרחנו את סוף המסע. הקפנו ברוח חזקה את הנקודה הצפונית ביותר של האי ועצרנו לארוחת צהריים אחרונה על החוף. המלח נגמר וזה שימח את כולנו, כי נאווה אמרה עוד בערב הראשון שמלח מביא להתנהגות אלימה. ואנחנו יוני שלום. אהבה אחווה רעות. שאריות מכל הבא ליד נחתכו ונקצצו ואף אחד לא נשאר רעב. הסכינים המקצועיים של גיא נכנסו לסבב אחרון של קיצוץ לפני שנעלמו ומקום קבורתם לא נודע... (מזל שנשאר ראש כרוב סגול שהוספנו לכל המאכלים – חוץ מלחלווה...) זוג (תיירים?! מקומיים?!) שבא להתבודד נקלע אל לב המהומה. לאחר הארוחה התחלנו את הקטע האחרון של המסע.
נכנסנו אל המפרץ והתחלנו לחתור בקרבת האזור ממנו התחלנו את המסע. מצד אחד רצינו לחתור מהר, להגיע, להשלים ולסגור את המעגל. מצד שני, לא רצינו שזה יגמר. היה מוצלח, היה מדהים, ורצינו למשוך את זה עוד קצת. לבסוף עברנו על פני מעבורת שעגנה ליד העיר אדמאס, לאחר שוידאנו שהעוגנים שלה במים ושהיא לא מתכוונת להיות פינאלה טראגית לטיול מוצלח. התקרבנו אל נקודת ההתחלה בשירה וחתמנו ב"ים אדוני". אחד אחד עלינו לחוף. הדס ניסתה להשתהות אפילו עוד כמה שניות אבל לבסוף גם היא עלתה ליבשה ואפשר לומר שהמסע תם.
 לאחר העמסת הקיאקים, שטיפת ציוד ומקלחת. הו המקלחת!, נפגשנו לארוחת ערב. היות והעונה לא התחילה, במלון שמרו לנו על החדרים והציוד כפי שהשארנו אותם, רק סידרו והחליפו מגבות – פינוק.
עלינו לפלאקה כדי לאכול במסעדה שרמי זכר לטוב ממילוס 2006, אבל כשהגענו מצאנו שהיא סגורה. אף מסעדה לא מצאה חן בעינינו (או שהחבורה שלנו לא מצאה חן בעיניהם), אז פנינו לתחנת המשטרה שגילינו מעבר לפינה, והם הזמינו עבורנו מוניות, לרדת בחזרה לעיר בה התאכסנו. מי שלא ראה תחנת משטרה באי יווני, לא ראה תחנת משטרה מימיו! איזה פאר (סטייל פולין 96' אבל עדיין מפואר...) חזרנו למסעדה מן היום הראשון באי. במטבח הפתוח עמדה המאמא, לבושה שחורים עם סינר לבן ולידה עוד אישה. תארנו לעצמנו את ההתמוטטות הצפויה אחרי ש-13 אנשים רעבים יזמינו את מבוקשם. להפתעתנו הארוחה תיקתקה, המנות הוגשו תיק תק, ובעל המקום אפילו הראה לרמי איך לעשות להדס מסאז' איכותי. לרובנו הלכו ונעצמו העיניים, דידינו אל המלון ונהננו משנת לילה מתוקה. סוף סוף לא היינו צריכים לנפח את המזרון לפני ששכבנו עליו...
חמישי, 15.5.08 – בחזרה הביתה:
לאחר ארוחת הבוקר שכרנו מכוניות וקטנועים ועשינו תור באי. היה יום שימשי וחמים- סוף סוף. עלינו למבצר שבפלאקה וניסינו לזהות מלמעלה מקומות בהם ביקרנו במהלך החתירה. נסענו לפולוניה מעברו השני של האי (מרחק אבסורדי של כ-2 ק"מ) לאכול שוב באותה מסעדה בה אכלנו לפני יומיים. התקבלנו באהדה וחיוך כלקוחות קבועים. הוגשו לנו מאכלים כיד המלך. רמי ודודו אכלו שרצים והשאר לא טמנו ידם בצלחת (או שבעצם דווקא כן). כולם שוב נשבעו שממחר בטוח, אבל בטוח, דיאטה. עשינו עוד סיבוב קניות של מתנות: הגברים קנו מתנות לאישה ולילדים. הנשים קנו מתנות לעצמן- בקיצור, כולם קנו מתנות לנשים. יצאנו אל שדה התעופה. בבוקר עוד היה חשש שתבוטל הטיסה אבל מצאנו את עצמנו שוב על המטוסון הקטון בדרך לאתונה.
באתונה נפרדנו מגיא שנסע ללילה אחד לפגוש את משפחתו היוונית, ואנחנו קפצנו להסתובב כמה שעות בלב אתונה. בתור בוגרת אתונה סחבתי את החלק הקרניבורי של הקבוצה למקומות היותר נחמדים במרכז אתונה. עירית ניהלה את אוכלי הירקות. כמובן שאכלנו, הסתובבנו בפלאקה, תיצפתנו על האקרופוליס המרשים והמואר, שוטטנו באזור המסעדות והבארים השוקק (ה"סוהו" של אתונה), ושבנו במטרו האחרון לשדה, לטיסת הלילה הקצרה, היישר אל המציאות הישראלית. כך הסתיים שבוע של ניתוק, קסם, צחוק, חתירה, הרבה ים והרבה אוכל.
זה היה טיול מיוחד. לא סתם סימון וי על אתרים מומלצים. טיול אינטנסיבי מלא מראות ונופים אך גם מלא באנשים מקבוצתנו הקטנה שהכירו אחד את השני יותר ויותר, למדו לחבב יותר את הסובבים אותם, כל אחד על מעלותיו ומגרעותיו, פירגנו ועזרו אחד לשני, וכמובן שני מדריכים שכל אחד בסגנונו האופייני תרמו המון להצלחה של המסע.
אולי מחר ניסע שוב?!
 |
