חיים בין קיוק לקיוק...

...ושוב פעם כל מערכת הייחוס הלכה לעזאזל...
אני ממצמץ חזק ומביט סביבי – משרד, עבודה . מנסה את זה שוב – לא עוזר , עדיין כאן .
"נו באמת" - אני אומר לעצמי , "מה אתה , ילד ? אתה באמת מאמין בזה ?"
אבל זה עבד מקודם – רק לפני כמה שבועות . אותו סיפור , לא הייתי בטוח לרגע איפה אני ואם הסביבה אמיתית ... מצמצתי חזק וזה הסתדר – המים היו חמים וסוערים, הקיטורים שצריך יותר מים היו אחרי יום בנהר עם עשרות אלפי קוב/שנייה, לבירה קראו קלאב , לארוחת בוקר צ'פאטי והדילמה העיקרית הייתה אם לנסוע ל"נייל ספשיאל" או לעשות פול דיי עם הרפטינג .
בקיצור – איך מתאוששים אחרי נסיעה לאוגנדה ?
התלישה מהמציאות הייתה פשוט אכזרית . אני לא מגזים שבימים ראשונים הייתי צריך לצבוט את עצמי כמה פעמים – כדי לוודא שאני לא סתם חולם בהקיץ (גם את זה עשיתי לא מעט לקראת הנסיעה) .
שם , באוגנדה , על הנהר הגדול (באמת גדול) , תחת שמיים אפריקאים (גם זה שונה מכל מקום אחר) – שם הטריק הקטן הזה עבד . כל פעם שמצמצתי – מצאתי את עצמי במים , מעל איזה דרופ נחמד שגרם לפי הטבעת שלי להתכווץ . נשימה עמוקה , לשבת ישר , תנועות משוט קצרות ונכונות – אהה , הנה הליין ! בום ! ואז בדרך כלל הירוק של המים , הרבה קצף והנשימה המתוקה שאחרי הרול . אין יותר טוב מזה .
אוגנדה בפרט ואפריקה בכלל זה מין חיידק בשבילי . מזה אני לא נרפא , או שמה לא רוצה להירפא כבר שנים . כמעט שנה וחצי של עבודה כמדריך רפטינג על הנילוס לבן ב- 97-98 גרמו לי להתמכר למקום. מאז אני חוזר לשם כל 3 שנים – כמו שעון. לא שזה מתוכנן ככה, פשוט קורה – אני מרגיש שלא יכול יותר, צריך את המנה שלי .
והנה זה בא – אייר אתיופיה, הסאגה הקבועה של לטוס עם הקייק, המתנה בשדה תעופה באדיס-אבבה, נחיתה מרהיבה כמעט לתוך האגם באנטבה , הנסיעה העייפה לג'ינג'ה (כן , כן ! זה כבר אוגנדה) ואז לבוג'אגאלי . העייפות מופגת בגלל ההתרגשות , אבל שום דבר לא משתווה להרגשה של הנפילה לתוך בוג'אגאלי (זה בא ממש בהתחלה) על היום הראשון של חתירה ! אתה מתגלגל – עדיין בבוילים , החיוך מעוות לך את הפנים... תענוג ! עכשיו זה התחיל באמת ...
כאן, בתוך המים הגועשים והגדולים של הנילוס אני מגלה כל פעם מחדש ממה אני עשוי. כמה שנים טובות לקח לי לתפוס את המעט הבטחון שיש לי, להפסיק לשחות (ואין יותר מידי רפידים שלא שחיתי שם בעברי...) ולהתחיל באמת לשחק, לדחוף את עצמי וליהנות ולא רק לשרוד . אני בן 34 ויודע שעכשיו אני טוב על המים כמו שלא הייתי אף פעם – ונראה לי שאני עוד משתפר . מצחיק אה ?

אז מה היה לנו הפעם ? שבועיים במקום הכי קרוב לגן עדן שאני מכיר . הגענו למחנה של NRE – מין קמפסייט עם בקתות , בר , מסעדה ונוף לנהר ושמיי אפריקה שפשוט לא ייאמנו . הנהר הפתיע ביום הראשון במים גבוהים – כאלה שלא זכרו כבר איזה 3 שנים ! הצטרפנו לקייקיסט ארגנטינאי ולסירות לחלק הראשון של הנהר – מ - NRE  עד אחרי SILVERBACK – אחד הרפדים הגדולים . בגלל הסכר שנבנה במקום הנהר קצת השתנה , ולצערי לא לטובה . תעלה אחת כבר סגורה (ביי ביי ל- UGLY SISTERS ) , שני רפידים פשוט הוצפו ונעלמו – TOTAL GANGER/GANJA עם הגל המפורסם G-SPOT וה- SURF CITY . כמה חבל.... לעומת זאת SILVERBACK  התנפח למימדים לא שפויים . תארו לעצמכם שפעם זרמו דרכו כ- 40 – 45 אחוזים מהמים של הנהר , עכשיו סגרו את התעלה המקבילה ... בקיצור כל הנילוס נדחס פנימה . איפה שהיו גלים עומדים של 3- 4 מטר , נוצרו בויילים בגובה 3 – 4 מטר (כי קצת קשה לי לקרוא למה שיש שם גלים) . יש סיפורים של קייקיסטים על דאון-טיים של 15 שניות – זה בתוך קייק! מה אני אגיד – עדיף לא לשחות. באותו יום שיחקנו עוד קצת אחרי צהריים והחלטנו לשמור כוחות להמשך .

ככה העברנו לנו כמה ימים – ירדנו עם הסירות ועם הקייקיסטים המקומיים, הצטרפנו לקבוצות של בית הספר לקיאקים לחלק של היום השני ולתרגולים ב- SUPERHOLE . יום , יומיים... היינו צריכים לשנות אווירה, עברנו ל- HAIRY LEMON .
עכשיו זה פרק נפרד לגמר י. אי בנהר , למעשה כמה איים שהזרמים ביניהם מזכירים את הירדן (בעונה טובה) , מטופח, מסודר , נקי , 3 ארוחות מוכנות ביום . אה , וכמעט אין אנשים חוץ מהצוות וכמה קייקיסטים מזדמנים . סוריאליסטי – קשה לתאר את זה. צריך להוסיף כמובן שכל זה 500 מטר חתירה מ- NILE SPECIAL . זאת אומרת שמבלים כמה שעות כל יום על הגל הלא שפוי הזה . יותר מכמה שעות ממילא הגוף לא סוחב... ושאר הזמן – לישון , לאכול , לקרוא , לשתות בירה , מסיבות לילה של המקום וכך הלאה .
כן , קראתם נכון – מסיבות לילה . זה מין אירוע הזוי לגמרי , שבו מתאספים טיפוסים שלא מוצאים בשום מקום אחר , שותים הרבה ועושים שטויות . מערב לערב האירועים התפתחו להיות יותר ויותר כאוטיים , מוזרים ומבדרים. ובכל יום למחרת , כמובן שוב - NILE SPECIAL . הגענו ל- HAIRY LEMON  ליומיים שלושה וחזרנו ל- NRE לאחר שבוע . אף אחד לא היה מופתע , זה מה שבדרך כלל קורא שם לקייקיסטים . ל- NILE SPECIAL  עוד חזרנו כמה וכמה פעמים – הגל הזה פשוט קסום, אני לא מכיר עוד מקום שנותן לך לעוף ככה באוויר (לא , אני לא מגזים – תראו את התמונות ) .
החזרה מ- HAIRY LEMON  לקמפסייט של NRE הייתה קצת כמו לחזור הביתה מחופשה . פתאום הרבה אנשים, רעש... כאילו הייתה לנו חופשה בתוך חופשה . הייתי חושב שזה ירכך את הנחיתה האמיתית בבית – אבל לא נראה לי שזה עזר. אנחנו המשכנו בשלנו , הימים נכנסו לרוטינה: יקיצה טבעית, צ'פאטי , הרהורים על תוכניות להמשך היום , ירידה למים . היום הראשון עד ה- SILVERBACK או עד ITANDA , היום השני ושוב משחקים על ה- NILE SPECIAL . בקיצור לא השתעממנו.
אני לא יכול להתאפק מלהזכיר במיוחד כמה מקומות – במייחד אלה שרצתי אותם בפעם הראשונה:
OVERTIME – אשד מרשים , מהיר, טכני ורדוד . תעלה הכי ימנית וקטנה של הנהר (התעלה האמצעית נקראת DEAD DUCHMAN – שם מדבר בעד עצמו) – כניסה צמוד לשמאל , פיירי ימינה (לא להתבלבל עם נוזל כלים) תוך כדי נפילה בסלייד רדוד ואז מפל של כ- 4 מטרים. שמח, והעיקר לא להיות הפוך. זה אחד המקומות המעטים בהם אתה ממש מודאג מהסלעים.
BACK CHANNELS  של BUJAGALI – זה פשוט חגיגה מה שיש שם . ממש חבל שכל זה יעלם כשיסיימו את הסכר. הכי מצחיק שלמרות המוניטין שיצא לרפידים האלה , התברר שהשד לא כל כך נורא .

BLADERUNNER – התעלה שמאלית ביותר – הליין לא קשה , יש הול בסוף, אבל ממש לא נורא . כל הרפיד הוא סלייד מרשים בגודלו, אך לא קשה.
BRICKYARD – התעלה הימנית (מתוך התעלות האחוריות) מחייב קצת סלאלום וקריאת מים , שילוב שגרם לי הנאה מרובה . זה ללא ספק היה אחד הליינים שהכי נהניתי מהם .
SCAPEPATCH – לא רצנו , אבל מישהי שחתה אותו ... הולים , גלים גדולים – משהו שהייתי עושה .
WIDOWMAKER – טוב , זה כבר סיפור אחר ... זה אולי קצת מעל הראש.
וכמובן, ה- KALAGALA – אחד הפספוסים הגדולים שלי... הרגשתי ממש רע באותו יום, אז שלחתי את אלכס לרוץ את זה לבד וחיכיתי לו למטה. SAFETY כאילו... L . המקום מדהים – מפל של בטח איזה 8 מטר עם נפח מים אופייני לנילוס, בקיצור מפמפם. אני ממש מקנא באלכס שלא ויתר וקפץ לתוך המפלצת הזאת. תראו את הסרט – תבינו .
ביום אחרון כבר הייתי חולה וממש מבואס – לא יודע מה יותר. רציתי רק מנוחה , אבל ממש לא רציתי לעזוב. ואז כמובן באה שוב כל הסאגה של הדרך, רק הפעם ברוורס, כאילו סרט שהריצו אחורה. גם ההרגשה הפוכה, מין אדישות כזאת. ממש לא רציתי להתחיל לחשוב על לחזור לעבודה ולחיים שלי בכלל . כל זה בנוסף לרכבות שעברו לי בראש – מלריה שחטפתי , למזלי מאוד קלה הפעם . ישבתי לי בשדה תעופה באדיס , כעסתי על עצמי , על העולם ועל כולם . איזה להקת כושים מגניבה התחילו לנגן ולשיר ואני הרגשתי שמנסרים לי את הראש . רק רציתי להתרחק . בטח גם לא הייתי ממש נחמד לאנשים סביבי . כמובן שהכול רחמים עצמיים , סתם תירוץ גרוע .

מאז החזרה השקעתי יחד עם אלכס שעות על גבי שעות בעריכת הסרט. זה מין עינוי עצמי שכזה – לחזור מעבודה ולהתיישב מול המחשב להריץ הלוך ושוב את הסרטונים של הרפידים והתרגילים . אה , כאן עשיתי ככה , וכאן אלכס זרק את ה-AIRBLUNT הלא יודע כמה שלו במספר ... וכו' כו'. אחרי הרבה זמן (חודשיים וחצי , לא ?) אני סוף- סוף יכול להגיד שהתאקלמתי בחזרה ויש סרט מוכן . זה יצא ממש סרט , קייק-פורן במיטבו . 40 דקות של הסם שלי מדולל , חבל שאי-אפשר ישר לווריד . כמו שנאמר בשיר – "גם מזה עוד נצטרך להיגמל ."
ושב פעם , אני ממצמץ חזק ומביט סביבי... אולי אני אפתח את העיניים ומישהו יגיש לי צ'אפאטי על בוקר ...